מָה שֶׁהָיָה דָּרוּשׁ בֶּאֱמֶת,

הָיָה שִׁנּוּי יְסוֹדִי בְּיַחְסָנוֹ אֶל הַחַיִּים.

צְרִיכִים הָיִינוּ לִלְמֹד בְּעַצְמֵנוּ

וּלְלַמֵּד אֶת הָאֲנָשִׁים הַמְּיֹאָשִׁים.

כִּי בְּעֶצֶם לֹא הָיְתָה חֲשִׁיבוּת

לְמָה שֶׁאֲנַחְנוּ קִוִּינוּ לְקַבֵּל מִן הַחַיִּים,

אֶלָּא לָמָּה שֶׁבִּקְּשׁוּ הַחַיִּים לְקַבֵּל מֵאִתָּנוּ.

צְרִיכִים הָיִינוּ לַחְדֹּל מִלִּשְׁאֹל לְפֵשֶׁר הַחַיִּים.

וְתַחַת זֹאת לִרְאוֹת אֶת עַצְמֵנוּ כְּנִשְׁאָלִים

עַל-יְדֵי הַחַיִּים

יוֹם-יוֹם

וְשָׁעָה-שָׁעָה.

וְעָלִינוּ לְהָשִׁיב,

לֹא בְּדִבּוּר

וְלֹא בְּהִרְהוּר

אֶלָּא בִּפְעֻלָּה נְכוֹנָה

וּבְהִתְנַהֲגוּת

נְכוֹנָה.

(וְיִקְטֹר פְרֶנְקֶל)